איגוד הכדורעף בישראל
ISRAEL VOLLEYBALL ASSOCIATION
ראשי > ארכיון חדשות > משואה לתקומה ולהיכל התהילה

משואה לתקומה ולהיכל התהילה

ביום הזיכרון לשואה ולגבורה אנו מפרסמים שוב את סיפורו המדהים של לונק: מברגן בלזן דרך ישראל ועד לפסגה העולמית. אתר איגוד הכדורעף עם סיפורו של דר' אריה זלינגר. יום הזיכרון לשואה ולגבורה, לזכור ולא לשכוח. כנסו ללינקים נוספים לכדורעפנים ניצולי שואה.

תאריך: 23/04/2017  |  כתב: רן מלובני  |  ארכיון חדשות
שתף בווצאפ

הניסיונות לאתר קשרים בין קהילות יהודיות באירופה בתקופת השואה לבין הכדורעף לא ממש צלחו. ייתכן שהסיבה נובעת מכך שהענף, טרם מלחמת העולם השנייה ובמהלכה, לא היה מפותח דיו כענף תחרותי כמו למשל הכדורגל, ששוחק בכל פינה בעולם. נדמה שהכדורעף באותם ימים היה ענף ששוחק להנאה בלבד והיה חלק בלתי נפרד מפעילויות הספורט בבתי הספר השונים. על פי עדויות המצויות בארכיון "יד ושם" אכן שיחקו כדורעף במקומות שונים אך צריך לזכור כי חלק ניכר מהקהילה היהודית במזרח אירופה ובמיוחד בפולין, הייתה קהילה דתית וחרדית ביסודה שלא שיבצה בפסיפס החיים בסביבות ה"שטייטעל" פעילות ספורטיבית. אך היו גם יהודים שהספורט היה חלק בלתי נפרד מחייהם. בני נוער בקהילות הגדולות והמבוססות בערים הגדולות, פעלו מאז תחילת המאה הקודמת במסגרת תנועות נוער, בהן, הפעילות הספורטיבית העממית והתחרותית הייתה חלק מהשגרה.

 


שיחקו כדורעף בפולין. הקהילה היהודית, טומז'וב, אוגוסט 1937

אבל, למרות שלא נמצא קשר ישיר בין הכדורעף לשואה, נמצא חיבור מרתק בין התקווה שהעניק הספורט בכלל והכדורעף בפרט להמשך חייו של ילד קטן, ניצול ברגן-בלזן העונה לשם לונק. תחילת הסיפור מחזירה אותנו ל 16 ביולי 1945. באותו יום עגנה בנמל חיפה "מטרואה", הספינה עליה היו 244 ילדי בוכנוואלד, שנאספו יחד ממחנות ריכוז שונים ברחבי אירופה והועלו ארצה בעזרת ארגון הג'וינט. לונק הקטן וחבריו למסע הועברו מהנמל היישר למחנה עתלית. מול עיניהם עלו שוב אותן תמונות מוכרות: מחנה, תספורת קצוצה, חיטוי באמצעות די.די.טי ולינה בביתנים ארוכים וקודרים. מכאן חלה התפנית המרתקת בסיפור חייו של הילד השאפתן. אבל, עוד לפני, בואו נחזור לשנת 1943, לונק בן שש ומגיע בפעם בראשונה בחייו, יחד עם אימו, למחנה שאת שמו לעולם לא יישכח: ברגן בלזן.

 


ברגן בלזן. 1945

במשך 22 חודשים ארוכים שהה לונק בן השש במחנה הריכוז שבצפון מערבה של גרמניה. ביום שחרורו של המחנה שהו במקום קרוב ל 60,000 בני אדם. לקראת תום התקופה הועלה לולק על רכבת, הטראנספורט, שהייתה אמורה להסיע 2500 יהודים אל הלא נודע, בדיעבד התברר, כי הלא נודע אמור היה להיות סופם. במהלך הנסיעה בדרך נס, תקלה טכנית השביתה את קטר הרכבת שנותרה דוממת על הפסים. חיילי שיריון מצבא ארה"ב שעברו במקום הגיעו ושחררו את הנוסעים. לאחר השחרור, משאיות של הצלב האדום אספו את הנוסעים כשאת הילדים העבירו אל מחנה הריכוז בוכנוואלד, ששוחרר מוקדם יותר, בינואר 1945, בידי צבא ארה"ב. כאמור, לונק יחד עם 243 ילדים נוספים הועברו לקראת תחילת חודש יולי במסע ארוך עד למרסיי שבצרפת ומשם נחתו בחופה של ארץ ישראל. לונק לא היה לבד במסע ויחד עימו היו בין היתר, האחים נפתלי וישראל לאו, לימים, הרב הראשי לישראל.

לאחר שהועברו הילדים לעתלית, פורסמו תמונותיהם בעיתונים הארצישראליים. לאותם אלה שהיו קרובי משפחה בארץ היה מזל. קרובי המשפחה אספו אותם לבתיהם. אימו של לונק נותרה בגרמניה כדי לחפש את בן זוגה והוא הועבר היישר לחיפה, אל "בית רוטנברג". גם הפעם שיחק המזל לילד בן השמונה. באופן מקרי ביותר, נודע לדודתו שעבדה בבית רוטנברג כי ילד ניצול שואה, העונה לשם לונק זלינגר, הגיע לארץ וכי הוא נמצא ממש מתחת לאפה, במקום בו היא עובדת. דודתו אכן פגשה אותו ולאחר מכן, הוחלט כי יש צורך בבדיקה רפואית לאור התקופה שעברה על הילד. "הרופא שבדק אותי החליט כי אני ילד שאינו בריא, לא במובן הפיזי ולא במובן הנפשי. כך, החליטו כי המקום הטוב ביותר עבורי הוא הקיבוץ והגעתי בפעם הראשונה בחיי לעין המפרץ" נזכר אריה זלינגר. "זאת הייתה ההחלטה הטובה ביותר, למזלי. בקיבוץ הייתה לינה משותפת, העובדה שהייתי לבדי לא השפיעה מכיוון שכל הילדים ישנו יחד ללא ההורים וכך ההתאקלמות הייתה קלה הרבה יותר. גדלתי כילד שווה לכולם". לאחר שהספיק ללמוד את ההווי המקומי הבין לונק הצעיר כי הדבר הטוב ביותר עבורו היא פעילות ספורטיבית. "החוש הפנימי שלי אמר לי כי רק פעילות ספורטיבית תעזור לי להחלים. עשיתי כל דבר אפשרי והייתי פעיל עד כדי כך, שהמטפלות בקיבוץ רדפו אחרי כל היום בכדי לנסות ולמנוע ממני פעילות". גם הפעם, החוש הפנימי לא אכזב.

הילד אריה זלינגר. עומד ראשון מימין

חלפו כמה שנים ואריה זלינגר, כבר בן 17 ותלמיד כיתה י"א. "נערכה בדיקה רפואית לילדי הכיתה ובבדיקה נמצאתי בריא לחלוטין, הבנתי שכאן הסתיים מסע ההישרדות שלי ועמדתי במטרה" מספר זלינגר, "רציתי להודות לאלוהים על כך שהגעתי לקיבוץ וקיבלתי טיפול מסור וטוב. לא היו לי בעיות קליטה ואני אפילו זוכר שבשלב מסוים, ילד בן הקיבוץ בשם דן גורן שהיה מבוגר ממני בשנתיים, נשלח כדי להרביץ לי, בגלל שהייתי ילד חוץ שהגיע ממחנה ריכוז. אבל אני דאגתי לטפל בו וכך תפסתי את מקומי בחברה". החיבור בין זלינגר לספורט היה טוב בהרבה מהחיבור בינו לבין הלימודים בבית הספר. "הייתי מוכשר ביותר בספורט ולימודים לא ממש עניינו אותי. הייתי פעיל בכל תחום, אתלטיקה, כדורסל וכמובן כדורעף. באחד הימים ראה אותי מיכה שמבן משחק כדורעף וצירף אותי לקבוצה. המאמן שלנו היה אורי אפק וכעבור שנתיים הגעתי לנבחרת ישראל". זלינגר לא היה ניצול השואה היחיד בנבחרת. יחד איתו שיחק צבי עמישב (אומשווייפ) ז"ל. דודו של צבי, דולק, היה אלוף ישראל בקרב חמש ונחשב בשנות ה-40 וה-50 לאחד משחקני הכדורסל והכדורעף הטובים ביותר בארץ. "עניין השואה לא עלה מעולם במהלך מסעות הנבחרת" אומר זלינגר, "אני לא מדבר על אותה תקופה בדרך כלל. הנושא עלה בעיתונות ובכתבה שעשו עלינו בתכנית עובדה בערוץ 2. מבחינתי, תמיד חשבתי כי אלה ששרדו את השואה אינם צריכים לזכור את מה שעבר עליהם, אבל, אלה שלא היו שם, תפקידם להזכיר את מה שהיה בכדי שלא ישכחו לעולם".

מסעו של לונק זלינגר נמשך, אך מאותו הרגע, הוא מחובר כל כולו לדבר אחד, כדורעף. "בשנת 1955 יצאתי בפעם הראשונה עם נבחרת ישראל לחו"ל. השתתפנו בפסטיבל הנוער הקומוניסטי בפולין, עם משלחת שכללה קבוצת כדורסל וכדורעף וגם משלחת של רקדנים. הפעם הבאה שיצאתי מחוץ לגבולות המדינה הייתה שנה אחר כך, לאליפות העולם בכדורעף שנערכה בפאריז". מאמן הנבחרת מיכה שמבן הקים סגל חדש לקראת האליפות אך דאג להשאיר בנבחרת את הקפטן והכוכב הגדול חיים בורר מקיבוץ בית זרע ויחד איתו את יעקב גרופ מבית קמה. אליהם צורפו מיכה מילשטיין ואהוד דקל מקיבוץ עין שמר, יגאל הנגבי מנגבה, עמוס ירושלמי מנען, עמוס פורת מדן, עמוס מלר מעין החורש, דוד כפרי מקיבוץ שריד, אהרון רוטשילד שהיה נציג נוסף מבית זרע וגם צבי אומשווייפ ואריה זלינגר שני החברים מקיבוץ עין המפרץ. אין מה לעשות, הכדורעף מאותם ימים ועד לאמצע שנות ה 70 היה שייך לקיבוצים. "אהוד דקל ואני היינו חברים טובים בנבחרת ומחוצה לה וכך גם צבי אומשווייפ שלימים הפך לטייס קרב בחיל האוויר ובהמשך עיברת את שמו לעמישב. לאליפות העולם ב 1956 בפאריז הפלגנו באונייה "ירושלים" במסע שנמשך יותר משבוע עד למארסיי ומשם הגענו לפאריז". את האליפות ההיסטורית סיימה הנבחרת במקום ה 16 מתוך 24 נבחרות. את האליפות ההיסטורית, הקפטן חיים בורר שמתגורר עד היום בקיבוץ בית זרע לא ישכח לעולם ולא רק בגלל הכדורעף. "במשחקי הדירוג 11-20 שיחקנו מול נבחרת מזרח גרמניה ולפני המשחק הייתי אמור ללחוץ יד לקפטן הגרמני. סירבתי בכל תוקף ומיכה שמבן המאמן הורה לשחקן אחר ללחוץ את ידו של הגרמני". באותם ימים חיים בורר היה אחד הספורטאים הנערצים במדינה. לא היה ילד שלא הכיר את כוכב נבחרת ישראל בכדורעף. אלה היו שנותיה הראשונות של המדינה, מעט יותר מעשור לאחר השואה והזיכרונות היו ממשיים. אבל במבט לאחור בורר נזכר שעל העניין השואה מעולם לא דיברו בנבחרת: "למעשה עד לפני מספר שנים בודדות לא ידעתי שאריה זלינגר הוא ניצול שואה. בנבחרת אף אחד לא דיבר על השואה והנושא מעולם לא עלה בשיחות ביננו. לפני זמן לא רב יחסית קראתי כתבה על אריה ורק אז ידעתי מה עבר עליו כילד".

חיים בורר ז"ל במרכז. אליפות העולם מוסקבה, 1952

שלב נוסף במסעו של הילד לונק תם. מעתה, הכדורעף הפך לתחביב ובהמשך למקצוע. זלינגר החליט ללמוד בווינגייט ובכדי להתפרנס בזמן הלימודים, אימן כדורעף בקיבוץ העוגן ותתפלאו, אפילו כדורסל בקיבוץ יקום. "עם הזמן הקמתי קבוצות כדורעף בקיבוצי הצפון: איילון, עברון וגם בגוש זבולון, קבוצה שלימים הפכה להיות הפועל קרית אתא", מספר אריה זלינגר. "באותה תקופה פנה אלי מיכה שמבן וביקש שאאמן קבוצת בנות. הסכמתי והעליתי את גוש זבולון לליגה הבכירה ומשם, הדרך לנבחרת ישראל הייתה קצרה". ב 1967 הגיעה נבחרת הנשים עם זלינגר בפעם הראשונה לאליפות אירופה שנערכה בטורקיה. "לא ממש הבנתי מדוע מאמנים מגיעים ומצלמים את האימונים שלנו במהלך האליפות והחלטתי לשאול את ז'אן הובר". הובר, רומני במוצאו, היה מאמן הכדורעף הבכיר ביותר בישראל באותה תקופה. הובר סיפק את ההסבר שלו לאריה זלינגר: "יש לך שיטות אימון חריגות ולכן כולם מתעניינים". חשבתם שכאן תם המסע? טעות גדולה. זהו סופו של חלק נוסף ותחילתו של עוד פרק מרתק.

 


פעילות שגרתית? שיטות אימון חריגות! זלינגר

"החלטתי לגבות את הידע המעשי שלי בידע תיאורטי-אקדמי ויצאתי ללימודים בארה"ב. בשנת 1975 ממש ביום שסיימתי את הבחינה האחרונה שלי בדוקטורט, רכבתי על האופניים הביתה וכל הדרך חשבתי לעצמי מה עכשיו? מה אני אעשה עם עצמי? מה אעשה עם התואר? ברגע שהגעתי הביתה צלצל הטלפון וקיבלתי הצעה לאמן את נבחרת הנשים של ארצות הברית". למחרת התייצב זלינגר בקנזס להציג את מועמדותו יחד עם מאמנים נוספים. לולק, שרק 30 שנים קודם לכן שרד את התופת של אירופה הבוערת, הפך למאמן נבחרת הכדורעף של ארה"ב ואיתה זכה במדליית כסף במשחקים האולימפיים בלוס אנג'לס 1984, מדלייה ראשונה אי פעם בכדורעף לארה"ב. שמונה שנים לאחר מכן זכה במדליית כסף עם נבחרת הגברים של הולנד במשחקים האולימפיים בברצלונה.

ב 24 בספטמבר 2011 סגר אריה זלינגר מעגל. הוא הוביל את נבחרת ישראל לראשונה מאז 1971 לטורניר גמר אליפות לאחר שהיה הראשון שהוביל את הנבחרת לאליפות ב 1967. זאת לא הייתה סגירת המעגל הראשונה של לולק. ב 1995 הוא נבחר להיכל התהילה של הכדורעף בארה"ב. זה קרה 50 שנים לאחר שניצל בידי הצבא האמריקני ממלתעות הנאצים.

לחצו כאן לסיפורם של כדורעפנים נוספים ניצולי שואה באתר caduraf.co.il

תגובות