איגוד הכדורעף בישראל
ISRAEL VOLLEYBALL ASSOCIATION
ראשי > ארכיון קהילה > קולות מהבית: להיות אמא לשחקן באקדמיה

קולות מהבית: להיות אמא לשחקן באקדמיה

בגיל 15 החליט אלון מאירי, בתמיכה המשפחה, לעבור ולגור באקדמיה בווינגייט. שרית מאירי מספרת בטור אישי על השינוי בחיים בעקבות החיבור לפנימיה

תאריך: 29/12/2018  |  כתב: שרית מאירי  |  ארכיון קהילה
שתף בווצאפ
אני שרית, אמא של אלון מאירי, מהיישוב הקסום ניל"י שעל יד מודיעין. יובל ואני ההורים המאושרים, ולנו 3 ילדים, כלב וחתולה, שחיים בסינרגייה מוחלטת. אלון הוא ילד הסנדוויץ'. מעליו עמית, האחות הבכורה, שמשרתת בצבא, ומתחתיו אורי, האח הצעיר. שגם עושה חייל בענף, והוא בכיתה כיתה ט'.

אלון החל לשחק כדורעף בכיתה ה' במסגרת הלימודים בביה"ס היסודי ביישוב. בבית הספר ישנה מורה יוצאת דופן לחינוך גופני בשם רונית ארז. היא זו שהביאה את הענף הנהדר הזה לביה"ס, עודדה תלמידים, ובינהם אלון, לקחת חלק בנבחרת הבית ספרית, ובאמצעים דלים (ללא מגרש, כדורים, או רשת) הצליחה להנחיל בילדים שלנו אהבה, חריצות וערכים בספורט ולכדורעף בפרט.

מה שגרם לאלון להתאהב במשחק היה קודם כל העניין החברתי, והמורה רונית, שהיו דבק משמעותי לקבוצה. עם הזמן הוא נשאב לאלגנטיות שבמשחק, שנשען על חוסן קבוצתי, רוח ספורטיבית, וכמובן גם על כשרון ואימונים. אבל בעיקר קסמו לו ההנאה בללמוד ולהיות מקצועי יותר.

הכדורעף נותן לאלון כלים לדייק את עצמו כאדם. הוא שואף להצטיין ולהצליח, ויודע להתמודד עם קשיים, כשלונות, והצלחות. התקופה בענף לימדה אותו להכיל מתחים, לחצים רגשיים וחברתיים, לחשוב מהר ולקחת החלטות.


אלון מאירי. גם האח הקטן חושב על וינגייט

בכיתה ח' אלון התאמן עם מודיעין, ובכיתה ט' עם מכבי ת"א. בשלב הזה כבר היה מגיע גם לווינגייט לאימונים החודשיים של נבחרת ישראל. זה השלב בו המאמנים בווינגייט החלו לעודד אותנו, ההורים, ואת אלון עצמו כספורטאי, לשקול להגיע ללמוד ולחיות באקדמיה בווינגייט. לאחר התנגדות וחששות ארוכים, הסכמנו להגיע לפגישה ולהקשיב לכל ההסברים על התהליך.
ומשם, הכל היסטוריה. התאהבנו. 

כאמא, היה לי מאוד קשה לקבל את הרעיון שילד בן 15, בכיתה י', יעזוב את הבית ויחיה במקום אחר. היה לי קשה לחשוב על ההתנתקות היום יומית של אלון מהבית, מהאחים, מהחברים, מהמקום הבטוח. איך אדע ואראה מה שלומו? איך אהיה עם היד על הדופק?

אך ברגע שהחלטנו, יובל ואני, לשים בצד את הרגש והחששות שלנו כהורים, ולנסות לבחון את ההצעה מהמקום המקצועי והפרקטי עבור אלון, הבנו שזו תהיה הבחירה הנכונה עבורו. היום, בדיעבד, אני מברכת על האומץ שלו ושלנו לעשות את הצעד הזה.

אלון אהב כדורעף מגיל צעיר, ועדיין אוהב ומצליח בתחומו. הוא רואה את עצמו בעיני רוחו כשחקן מקצועי לכל דבר, בארץ או בחו"ל. אין לי ספק שאת הכלים הטובים ביותר ואת החוויה הנכונה ביותר לגיל הזה הוא קיבל במתנה כשעבר לגור ללמוד ולהתאמן בווינגייט.

אורי, אחיו הצעיר של אלון, בכיתה ט' היום. גם הוא משחק מכיתה ה' בערך, ומצליח לא פחות. הוא סיים בהצטיינות את לימודיו ביסודי, וכקפטן נבחרת בית הספר הוא מתאמן עם הפועל ניל"י. בנוסף, הוא מתאמן במסגרת הארצית עם נבחרת ישראל, וכן - גם הוא בהחלט חושב על ווינגיט בשנה הבאה.

בזכות העיסוק השוטף של האחים ושל הבית בכדורעף, אנחנו נהנים לנסוע יחד למשחקים ולאימונים, לעודד אותם קרוב או רחוק. כיף לראות את הילדים נבנים לבחורים צעירים וחסונים, מדוייקים בדרך ובהלך המחשבה, לא מתבלבלים כמו הרבה מאוד בני נוער בגילם. הם יודעים את מקומם, ושואפים להצלחה ולהגשמה עצמית.
תגובות